את מגדלת את הילד שלך והוא מגיע לגיל בגרות ואת חושבת שיודעת הכל עליו ...

את מרגישה שהוא שקט מדי, מסתגר בחדר, אבל את גם שומעת שזה סימפטומים של גיל הבגרות ושזה קורה גם אצל אחרים.

את אומרת לעצמך את סתם דואגת זה לא משהו חריג, מנסה לפצח את החידה בלהתקרב לילד, לשאול לשלומו ולהיות מעורבת בחייו, אך הדבר לא מניב תוצאות ...

ואז ביום אחד הוא מתחיל להיפתח ולשתף אותך ולספר דברים שהאוזניים כואבות לך.

מה עושים עם כל המידע !

את קמה ליום המחר ולא מבינה איך לעכל את כל הנאמר יום קודם מהילד שאת גידלת וחינכת ...

לרגע את חושבת שנכשלת ואז את מתחילה בכוח להסתכל על החצי של הכוס ומבינה שסך הכל חינכת אותו טוב, כי בסופו של דבר הוא בחר את הדרך הטובה מכל הסיפור והיום נמצא במקום אחר שעושה אותו מאושר וטוב לו.

כשהילד שלך מחייך וטוב לו לך יש שקט והכי חשוב נחת.

להיות הורים זה דבר שלא לימדו אותנו, לא הדריכו אותנו לפני, ולא אמרו לנו כמה זה יהיה קשה. נכון, היום יש את כל ההדרכות למיניהן, אבל אז...

אז בטח אלה שעדיין לא הורים שואלים את עצמם, מה כל כך קשה?

נכון, הם צודקים, מה כל כך קשה להתעורר בלילה לתינוק הנולד ולחבק אותו בכל החום שאנחנו יכולים? להאכיל ולהחליף לו זה לא נורא, אבל הבעיה מתחילה כשהם גדלים וגדלים, ומי מאיתנו ההורים לא רוצה שהילד שלו יגדל? נהפוך הוא, חלילה לנו אם הילד שלנו לא יגדל (תרתי משמע).

אבל כשהילד מגיע לגיל בגרות, אתם לא מבינים אותו, למרות שמאוד רוצים ומנסים ושום דבר לא עוזר, אלא רק מביא יותר כעס, פחד ומריבות במיוחד בגלל תקשורת לקויה.

אז אחרי שהלכתם לפגישות ייעוץ הורים למיניהן מי יענה לכם? יעזור לכם בשעת אמת? ברגע המשבר בין התפרצות הזעם שלו לשבירה שלכם?

כאשר הילד מחליט שלא מתאים לו להמשיך ללמוד בתיכון ולהוציא בגרויות, או כאשר הילד מחליט לרדת במשקל וזה הדבר הכי טוב ונהדר שקרה לו. ואתם מפרגנים, אבל תמיד צריכים להיות עם היד על הדופק שמא זה יהיה מוגזם.

והכי קשה, כאשר הילד מחפש תשובות לשאלות שאתם אפילו לא יודעים שהוא מחפש, ואז פתאום הוא מתחיל להתחזק ביהדות ופה מתפלל ושם מניח תפילין ואין לכם בעיה עם זה, כי בינינו זה עדיף על ילד שמנסה פה סיגריה או נרגילה ושם חשיש או אפילו סם אחר.

כי אמרנו כבר- זה עדיף, אבל גם שם אתם רואים שאין גבול, ופה ושם מתחיל ניצוץ של פחד מצידו או כפיה מצדכם, ואתם רוצים לכבד את הבחירה שלו אבל שוב לא יודעים מה הגבול ומתי זה בסדר ומתי הוא עושה את הבחירות שלו מאהבה ולא מ"פחד".

 

אז עכשיו תגידו לי שלא קשה להיות הורים !!!

מגיע הרגע בחיים שאת לא שולטת בכול.
גם אם תלחצי ותצעקי לא יעזור לך כלום.
הילד החליט להיות בתשובה לעזוב את ביה"ס התיכון וללכת לישיבה. 

בהתחלה את רואה את הכול שחור משחור.
כעוסה, עצובה, לא מבינה מה קרה לו, וחושבת שאולי הוא בורח ממשהו, אפילו ממך!

ואז הרגש האימהי יוצא לך ואת אומרת לעצמך "רגע הרי אני לא רוצה לאבד את הבן שלי. אז הוא בחר דרך מסוימת שטובה לו. העיקר שהוא לא משוטט ברחובות, 'מחפש את עצמו' ומנסה כל מיני ניסיונות נוראים כמו ששומעים על בני נוער". 

עובר שבוע, חודש ועוד חודש ואת רואה הילד פשוט קורן מאושר.
את אומרת לעצמך שזה טוב לו ושם הוא מוצא את עצמו ומצליח בענק,
אבל מה עושים שהוא מחמיר ואת נשארת פחות או יותר באותו מקום- ביהדות או בכלל בחיים?

אומנם הוא מגיע בסופי שבוע ולומדים ממנו ונהנים לשבת איתו סביב שולחן השבת, לשיר שירי שבת ולהכין חלות לשבת. 

אבל מה עושים שהוא מתחיל ללחוץ ורוצה להישאר שם בערבי שבת או בחג מסוים, ולך זה עושה ממש לא טוב? 

איך מתגברים על החוסר שליטה? (הרי הוא עדיין תחת חסותך ואת המפרנסת שלו)

 

 

המוות של אמא תעתע בי רבות ... הקושי להמשיך ללא אמא היה קשה מנשוא.

הריקנות האין סופית הציפה את ליבי, תחושה של בדידות, עד כדי חוסר חשק לחיים.

הימים חלפו והקושי היה עוצמתי יותר ויותר הרגשתי סוג של דיכאון בתוכי, הייתי יושבת שעות על גבי שעות מול המרפסת ובוהה בעוברים ושבים כאילו אולי הראה אותה פתאום עוברת.

הקושי לקבל את המוות היה קשה החלומות על אמא היו ממש מוחשיים ואמיתיים עד כדי שהייתי מנהלת איתה שיחות תוך כדי חלום ואמא אפילו הייתה מספרת לי דברים שקורים לה עכשיו לאחר מותה.

כל מקום שבו הייתי עוברת היה מזכיר לי את אמא ודמעות היו חונקות את גרוני, אנשים היו אומרים שזה טבעי ויחלוף, אבל עברה שנה ועדין הייתי במצב של רגישות נוראית וחוסר כוח להמשיך את החיים ולדאוג לילדיי.

הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי, אפילו לא בעלי, הייתי עצובה ובוכיה רוב הזמן, עד שיום אחד החלטתי שאני עושה והולכת לטיפול.

תוך כדי הטיפול הבנתי הרבה על עצמי ועל הקשר עם אמא, שמגיל חמש פסקה לחבק ולנשק אותי וזה אחד הדברים שנתנו לי להבין את תחושת הבדידות ורצון להיות אהובה על כולם ... אפילו להיות המצחיקולה של החבר'ה רק שתמיד יאהבו וירצו להיות איתי.

ואז נזכרתי בהיותי ילדה לא ניסיתי להבין אלא ההפך הכעס, המירמור, הקנאה שלטו בי והמריבות החלו לבוא שהגעתי לגיל 16 אתם יודעים זה הגיל שהכול יכול ואנחנו הכי חכמים ...

אז כבר נשמתי זעקה ולא יכלה להמשיך כך. במילים לא הסברתי לאמא לא הייתי מסוגלת, אך המעשים, כעסים וכמובן התחצפויות הסבירו למה נשמתי בוערת, רותחת ומבעבעת ???

כבר כל מה שאמא ניסתה לעשות ולפצות לא עזר שלט בי הכעס האין סופי כאילו לא הייתה אמי לפעמים, רצון שתמות היה בתוכי בזמנים שהאכזבה שלטה בי.

כן כן שתמות, אבל לא באמת אלא שתמות האימא שלא מבינה, מחבקת ואוהבת וכמובן דואגת יותר לאחיי, הבנים כמובן, מאחר שהם בנים ואז התווסף המירמור הנוסף השנאה לאח הצעיר ממני בארבע שנים אוף כמה שהוא מעצבן, תלותי וילדותי ואמא תמיד שם בשבילו אוהבת, דואגת, נותנת ומבינה, כי הוא הילד הקטן שלה !!! התינוק שתמיד נשאר כך עד היום.

גם לאחי הבכור תמיד דאגה, העריצה וסגדה, אבל משום מה זה נדבק בי וגם אני כך התנהגתי כלפיו, הדבר שהציל את הקשר בנינו היה רק שהוא כנראה הבין את הטעות של אמא ושימש לי כגלגל הצלה גם עד היום.

האמפתיה שלו, הבגרות הרצון להבין ולעזור לי נתן לקשר שלנו להיות קשר של אהבה אמתית ללא תנאי, הערצה הדדית, ביטחון ואהבה עצמית למי שאני, אבל חוץ מזה הוא היה שקוע בחייו ובלימודים שהיו כל חייו, מסיבותיו הוא ...

כל הזמן עובר לי בראש מה קרה לאמא מאז היותי בת חמש, שפסקה לחבק ולנשק אותי?

לא נכון, לא נכון, זה לא נכון.

לא היה ולא נברא, אני מכחישה שקרה.

לא מקבלת, אני בטח הוזה, אני בטירוף, מוטרפת ומטורפת.

דברים כאלה לא קורים, זאת המצאה של סיוט.

לא ייתכן.

ואולי כל השנים, לא ידעתי מה הרגשתי.

רק שיתוק של פחד. זוועה. הרגשתי איומה - היכן הייתה הכרתי?

כמה כאבתי לתת לזה מילים.

איך שכחתי, עמוק שכחתי. ואיך נזכרתי, נואשתי, שקעתי.

הייתי מביטה בו בעיניים חוקרות, מחפשת מולו שמץ ראייה לעולם חוויות מוטרף.
מתייאשת, ושוב חוקרת, בלי סוף - גם היום אין לזה סוף, גם כשהוא כבר איננו.

די, כואב לי, די בבקשה, כואב לי.

אני צריכה לברוח, לעבור לגור במקום אחר. אבל איפה? איפה?

אני חייבת לחשוב חזק. להתאמץ, שיבוא איזה-משהו של הצלה.

הצילו, כואב לי! למי לקרוא? אין למי. הנה רדיו, יש שירים, אפשר לשיר.

לא בקול - שלא יסתכלו עלי. תשירי בלב.

אני נחנקת. אין לי אוויר. בבקשה, אוויר, אני צריכה לנשום.

הנה, תחייכי, את נראית בסדר. אז בטח הכול בסדר.

לא רואים עליך כלום – סימן שלא קרה כלום, זה רק נדמה לך.

את יכולה להירגע, יש דברים שפשוט לא קורים.

מי שאומרת שזה קרה לה – היא ממציאה.

כולם יודעים שילדים ממציאים. נכון? בטח שנכון!

ועכשיו כולם יכולים כבר לישון בשקט.

סרטים זה לא מציאות, זה הוליווד. מוכרים כרטיסים בשביל התעשייה...

הבלוג נכתב בעקבות השיר "מיטתה עטתה עלטה".

בניגוד לכל המחשבות העבר שלי נכנסתי להריון בבני האמצעי במהירות הבזק בלי מחשבה בכלל.

אולי בגלל התעסקותי בבני הבכור, אולי בגלל שבראשי ידעתי כבר שאני פורייה, שאני אמא, שהפעם לא יהיה לי בעיות.

לכי תבני את הראש שלך ואת המוח כמה נזק אנחנו עושות לעצמנו עם כל המחשבות המיותרות שמגיל אפס אנחנו מכניסות לעצמנו או אולי הסביבה משרה עלינו!

ככה תעשי ככה לא תתנהגי את בת צריכה לעשות כך להיות כך וכו'.

בסופו של דבר הבכור חגג שנה וחצי ואני בהריון עם אחיו, כל חודשי ההיריון היה קל להפליא, לא סתם אומרים אופי האדם מתחיל מיום בריאתו ועד סופו.

הלידה הייתה קלה מנשוא ממש כפליטה אחת רצינית ילדתי אותו לעולם עד כדי כך שהמיילד טען באוזניי: "התינוק רצה לצאת לעולם יותר מאשר את התאמצת להוציא אותו".

השמחה התווספה במשפחתי ואצל אמי שלא שכחה לומר באוזניי, שאהבתה לנכד הראשון לא יכול להיות אותו דבר גם לנכד השני, אבל אמא שכחה שאלה הילדים שלי ושוב הכעס נכנס בי ולא הסכמתי לה שתעשה הבדלים ולא מעניין אותי שזה הרגשתה, היא תלמד לחלק את עצמה שווה בשווה לנכדיה אולי כפי שלא הצליחה לעשות עם ילדיה – לי במיוחד.

השמחה הייתה בחלקי, כי הצלחתי להבהיר לאמא שעם בני השני היא לא תעשה כמו שעשתה איתי.

אמא, הייתה קשובה, חכמה ולקחה לתשומת ליבה את אשר הסברתי לה, שינתה גישה ולמדה ממני לחלק את עצמה לשני נכדיה היחידים שזכתה לראות.

היחס בין אמא לביני הפך להיות יותר משמעותי, אכפתי ומבין משני הצדדיים אולי היותי אמא אולי בגלל שאמא הבינה שעכשיו אני בעצמי אמא ואני כבר לא ילדה קטנה ויש לי דעות משל עצמי או אפילו בגלל שאמא התחילה להעריך אותי, הייתה מתלהבת ומחמיאה ונהנתה לראות אותי מצליחה לטפל בילדים ולהעניק להם מה שאולי היא לא הצליחה.

תמיד הייתה אומרת לי מזל שאת לא כמוני פחדנית ולחוצה.

אז כנראה את החוסר שלה איתי הצליחה להעביר אלי במודע או שלא בכדי שאני יצליח עם ילדיי.

 15 שנה אני מנסה לממש לימודים לתואר ולא הצלחתי.

לא נולדתי להורים עשירים, וכל מה שהשגתי בחיי, בכפות ידיי בלבד,

אבל ללא מנוח. וגם לא הגעתי לשיאים שרציתי.

ללא ספק, העדר תואר היווה מכשול בחיי להתקדם.

תמיד הרגשתי פספוס ותחושת החמצה.

תמיד אהבתי ללמוד, ומשאלת חיי אם הייתי זוכה בטוטו לוטו היא לא להפסיק ללמוד.

(כמובן שאני צריכה למלא טופס טוטו קודם לכן).

לפני חמש שנים הייתי ממש קרובה להגשים את החלום, אבל לצערי לימודים היוו מכשול לחיי הנישואים והתגרשנו.

עם ילד בן שנה ואם חד הורית, התואר היה רחוק ממני יותר מתמיד.

נאלצתי להשלים עם החלום שלא יוגשם.

ניסיתי להאמין שאפשר גם בלי. מכרתי לעצמי כל מיני סיסמאות באוויר.

אבל זה תמיד היה טמון באיזו פינה. נקודת התורפה שלי.

תמיד הבטתי בהערצה לחברות שהצליחו לממש את הלימודים.

לאט לאט גווע החלום והחיים הפכו להיות מלחמת הישרדות.

גם עכשיו שאני נזכרת בימים האלו חונקות אותי הדמעות.

כן, אני עדיין לא מאמינה ולא מעכלת. אין לכם מושג כמה.

המילים לא יכולות להכיל את עוצמת הרגש.

אתם יכולים לתאר לעצמכם את מידת ההתרגשות כשקיבלתי, ולו רק הזדמנות קטנה לטעום מהלימודים.

זה התחיל ממחלקת אמהות חד הוריות בעירייה, משם הפנו אותי ללימודי העשרה באוניברסיטת ת"א.

פרוייקט אוניברסיטה בעם וזו הייתה הדלת שחיכיתי שתיפתח...

מאז חזר לי התיאבון.

כמה התרגשתי עם כל תלמידי בית הספר לבחור את התיק החדש, המחברת והיומן. כמה כיף לחזור כמה שנים טובות לאחור, להרגיש צעירה יותר..

אכן כל עכבה לטובה.

אני מרגישה מוכנה יותר מתמיד, עם הרבה עמודי תווך מהצדדים ומאחור.

וחברות טובות שמתלוות אליי, זו חוויה כשלעצמה.

אני כבר מחכה לשבת עם הח`ברה על הדשא. החלום קרוב מתמיד.

אמיתי וממשי.

והדשא במרכז האוניברסיטאי אריאל, קורץ לי כל כך. בכלל כל המקום נראה כחלום.

ולי נותר רק להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד.

אין ספק שיש קושי. אבל הכל מתגמד כשרוצים להגשים חלום.

הקרקע כבר מוכנה. מכאן הכל נראה ורוד.

עבודה חדשה, דירה חדשה (עם פינה שקטה ללמוד), אפילו רכב החלפתי, שש שנים שמרתי אמונים לשרי שלי, שרייד מודל 93`.

שרי ליוותה אותי בהריון, אחרי הלידה ובגירושים. היה קשה להיפרד.

אבל גם לבובה (מודל 2001), יש כוחות משלה.

עם רדיו ומזגן, היא מוכנה לצאת איתי לדרך.

 

ואתם??

ביולי השנה, קיבלתי טלפון מפתיע. “עידו אתה הולך להיות מדריך באוניברסיטה בעם של קבוצת מכורים שנגמלו". עד אותו רגע , לא באמת ייחסתי שום חשיבות לפרויקט אוניברסיטה בעם, והכל היה נראה לי חלק מזכרון דחוק של סדרת מיונים שבסופם מתבצע איזשהוא פרויקט.

 

“אני אחשוב על זה", אמרתי לרכזת ולקחתי אחר הצהריים של פסק זמן. ירדתי לחוף הים. זה המרכז של חיי, זה היה מקום המפלט שלי תמיד, זו הפינה הקטנה בלב. בתקופת הקיץ, חוף הים התל אביבי הוא בהחלט לא מקום טוב להתבודד עם המחשבות, אלא אם אתה חושב בשפה הצרפתית. נסעתי לבית הוריי בראשון לציון ולקחתי את הרכב שלהם ואת הגלשן ונסעתי לכיוון חוף פלמחים- חוף קצת יותר מבודד.

 

משהו במרחב הפתוח הזה שנגלה לך מול העיניים נותן לך אפשרות לזרוק את המחשבות רחוק רחוק ולראות אותן בצורה אחרת. זה לא שחדש לי מעמד ההדרכה, זה לא "פחד במה", זה גם לא האתגר המלמד. אולי זו התהייה: מה יש לאחד כמוני להגיד בכיתה באוניברסיטה?

 

אם נראה להם שבמשך שנה שלמה אני, עידו, מי שהולך יחף בכל הזדמנות, הולך לדבר במילים גבוהות ולהתפלצף? וואלה, זה לא הכיוון שלי. ולנסות לדקלם את מה שדיקלמו לי שלוש שנים, גם זו משימה לא בשבילי. כבר בערב היתה לי תשובה לרכזת, “תשמעי, אני הולך על זה, אבל שתדעי לך, פרופסור אני לא. אני רק מדריך צלילה. זה אומר שאני הולך ממש לעשות לך סלט מהפסיכולוגיה".

 

כבר בחודש ההכנה הבנתי שכנראה מישהו מלמעלה כיוון אותי למקום הנכון. רק פה באוניברסיטה בעם, סוף סוף אני יכול לדבר "תאכלס". אחרי ששלוש שנים בכיתה באוניברסיטה הייתי צריך לבחור טוב טוב את המילים שלי, אפשר סוף סוף לדבר קצת יותר משוחרר.

 

אבל איך מסבירים פסיכולוגיה בכמה מילים? איך אני יכול להסביר מה זאת נפש על רגל אחת? איך אני לוקח את התחום הזה, שכל חלק קטן ממנו הוא כמו כלי נגינה מדהים, וביחד הכל תזמורת מטורפת, ומסביר אותו בשעתיים בשבוע?

 

זה לא כמו מקצועות אחרים, זה מקצוע שמתעסק בנו- בני האדם. הוא מעניין בגלל שהוא כל כך מגוון ומסובך, כי אנחנו מסובכים, אנחנו האנשים ברחוב, וכל אחד מאיתנו הוא העולם ומלואו.

 

במהלך חודש ההכנה קצת איבדתי את עצמי, התחלתי לאבד את השפה הפשוטה שלי, ניסיתי לדבר במילים גבוהות ולנסות בכל זאת לאמץ את דרכי האוניברסיטה של "הבוקר".

למפגש הכרות עם התלמידים, הגעתי מגולח, עם חולצה יפה והרבה מחשבות. כל כך הרבה נאמר במפגש הזה, אבל לא הצלחתי לקלוט כלום. ישבנו באיזה סוכה בחושך,  25 איש, וכמו שאומר המשפט הידוע "יש אנטנה אין קליטה", לא הצלחתי לקלוט חצי ממה שאני אמרתי או אמרו לי.

 

לשיעור הראשון הגעתי עם הרבה כותרות ומילים שלא אני בחרתי. וזה גרם לי להרבה התרגשות. ידעתי שאני הולך לדבר שעתיים בקול של מישהו אחר. הגעתי בגישה של “אני הולך לזרוק עליכם הרבה מילים כבדות”, אבל ללא רגש.

 

למזלי, ניגש אלי יהודה, אחד מהתלמידים שלי, בתחילת השיעור ואמר: “עידו, תנמיך את הווליום של ההתרגשות". הבנתי שמזלי שיחק לי שוב. נבחרתי ללמד כיתה של תלמידים שמחוברים לרגש ורוצים רק להרגיש את הלימודים. ואם אפשר להרגיש כל כך מהר ומקרוב וכל כך פתוח, לא יכולתי לבקש מקום טוב יותר ללמד פסיכולוגיה.

 

לא צריך מילים גבוהות, לא צריך אינסוף תיאוריות. באנו להתעסק בבני אדם, ובני אדם זה רגש. וכל אחד יכול להיות אלוף, רק צריך לרצות להתחבר לבן אדם ולפתוח את ערוץ הרגש.

 

אני עידו, מזמין את התלמידים שלי כל יום שלישי בשעה  19:00  לבוא לבניין נפתלי, חדר  205. אני מזמין אותם רק לשעתיים ללמוד ולהרגיש. יש לי הרבה מה להגיד...ואני מלמד יחף.

 

יושבת אני וקוראת את הכתבות של תלמידי או יותר נכון בוגרי אוניברסיטה בעם ואיני יכולה להפסיק. 
כמה כוחות ויכולות יש לאדם באם יש לו, ולו במקצת דחיפונת או פוש קטן (במקרה של כולנו באוניברסיטה בעם), וכן את האדם והאישיות הנערצת שעומדת מאחורי פרויקט זה- עדי קול. יהיה מוגזם לומר שהורמנו והוקפצנו ישר לאוניברסיטה בלי תיכון ובגרויות, למעט חלק מאיתנו, גם אם זה מבוא למשפטים, מנהל עסקים ,,פסיכולוגיה ורפואה, הסטודנטים המדהימים שלימדו אותנו והרביצו בנו את התורה ,בהרבה חום סבלנות ואהבה. מסיבה וקבלת תעודה בסיום הקורס, סליחה? סמסטר, הרגשה עילאית ואושר אין סופי. אני? תעודה?

ובסוף השנה תמונת מחזור וכמובן בהמון גאווה תמונות עם תעודת סיום! (בשוויצריות)!!,עם המרצים כמובן! רכזות כמו עדי גילעד משפטים, גוני לוי מנהל עסקים, שהתרוצצו במסדרונות ויצאו מגידרן לטפל לשפר ולעזור איפה שרק אפשר. ובנוסף, עליה ענקית- לימודי תואר במכללת אריאל- הזדמנות לכמה מאיתנו להגשים חלום. אוהו, ועוד איזה חלום.

ולא לשכוח בחופשת הקיץ את קורס המחשבים עם נדב גזית שבזכותו אני מדפיסה מילים אלו. קורס לאנגלית, וסמכות הורים לילד המתבגר בהנחיית דבי קדם- חוג מדהים שעשה טעם של עוד. תודה לרכזת המדהימה רונה זיו שסייעה לנו רבות כיצד להגיע לבניין סאקלר (רפואה) הממוקם בקצה השני של האוניברסיטה, וכמו כן עזרה לנו לצאת ממבואות האוניברסיטה, אז תודה תודה וישר כח!
המשיכו בפרויקט מבורך זה, המחמם את הלב ומניב את פרותיו כל סמסטר בכל חוג ולאורך כל השנה,

בהמון תודה והערכה,
 יפה בן משה

אני יושבת בכתה ומהחלון נשקפים אורות הפנסים המאירים את השבילים המובילים מכתות הלימוד באוניברסיטה. רוח קרירה באפי מניחוח של דשא קר ולח.ברקע מספרות כל הנשים למה הם כאן.

בראשי מתרוצצות מחשבות מה להגיד, שאני רוצה ל"הרחיב אופקים", מה מצדיק את היותי כאן. זאת במקום להיות בבית אחרי שתי עבודות ולדאוג כאם חד הורית לבנותיי, במקום זה אני הולכת ללמוד איזה אנוכיות. ה א מ נ ם?

התכווצתי, ושוב אותה הרגשה של "גניבה" שליוותה אותי במשך עשר שנים האחרונות. שוב הציפו אותי הכעס, חוסר אונים, השפלה עצמית התרפסות והתנצלות ובמיוחד מול (הגרוש) רק שלא יכעס שאני רוצה ללמוד .

תמיד למדתי כל מיני דברים (קורסים קטנים) אוניברסיטה נראתה משהו רחוק ולא אמיתי. משנולדו הבנות הכל נפסק. כל קורס שנפתח נגדע בעיבו: "בשביל מה לך ללמוד" "אני דואג להכל" "מי ישמור על הבנות" "אישה לא צריכה להסתובב בלילה בשביל לימודים".

הרצון ללמוד היה כה עז עד "שאבדתי את סבלנותי והתייסרתי..."

בודהא אומר: "המורה מגיע כשהתלמיד מוכן".

וכך קרה שהתחלתי ללמוד בקורסים בודדים בתחום הרוחני בעיקר. אבל כל הליכה ללימודים היתה כרוכה בשקרים וגניבות "יש לאהובה יום הולדת" "הייתי צריכה לשלם לגן". קורס שעלה 500 ₪ עלה רק 150 ₪ (זה לא יקר אז זה אפשרי). והכל כעין וכאפס לעומת הלחץ הנפשי מול השעון. להגיע הביתה בזמן לא להתעכב לשאלות למרצה, רק להגיע הביתה. שקרים כמו "האוטובוס לא הגיע", נתקענו בדרך. שקרים ולחץ תמידי היו מלווים אותי כל העת כאשר למדתי ורציתי להרחיב את אפיקי ידיעותיי.

כשהציעה לי העובדת הסוציאלית ללמוד באוניברסיטה קפצתי על ההצעה. עוד לא ידעתי איך אני אעשה זאת עם עבודה בשני מקומות אבל הנה אני לומדת.

כשהגיע תורי לענות על השאלה למה אני כאן? אמרתי שזהו חלום חיי שמתגשם ללמוד באוניברסיטה לשבת שם בכתה עם סטודנטים אחרים. תמיד קנאתי באותם סטודנטים שעשו פעמיהם לאוניברסיטה.

ועתה פתאם.... הבנתי והרגשתי אני לא "משקרת" בשביל ללמוד אני לא נמצאת יותר בלחץ. אני לומדת ותחושת חמימות ורוגע אופפים אותי וזהו החלום האמיתי, שהולך ומתגשם, אשרי שזכיתי לכך!!!

עברו עוד חודשיים ובמעבדה לבדיקת היריון מסרו התשובה חיובית.

חיוכים אין ספור יצאו מלחיי לרגע חשבתי אולי השתגעתי ממש פחדתי

שהשמחה והצהלה תחלוף והדבר ישתבש.

עבר שבוע ועוד שבוע ואני בהריון עם בני, בכורי, כמה שמחה וצהלה היה במשפחתי ובמיוחד אצל אמא שלי, שאת אהבתה העבירה לי דרך בני, נכדה הראשון.

קונה לו בגדים, משחקים, מדברת אליו, מחבקת ומאכילה לא מפסיקה להתגאות בו באוזני חברותיה ואחותייה.

הבנתם ... אמא לא ידעה להראות ולתת לי אהבה, אבל שנולד בני פתאום התגלה אצל אמא צדדיים חדשים שאני לא הכרתי ולא חוויתי ממנה.

אולי נזכרה בהיותה ילדה, שאת ילדותה בקושי חוותה, כן אמי הגיעה ממשפחת שכול עוד לפני שנולדה תמיד סיפרה כי סבתא, אמה, הייתה תמיד לבושה שחורים ומאז מות בנה הפסיקה לחייך.

או אולי בגילאים הקטנים ידעה להעניק לתינוק, שעדין לא יודע לדבר ולדרוש.

ובכל זאת, אמא, אני שואלת את עצמי, איפה כל זה התחבא?

ואילו אני פתאום הפכתי לאמא ממש מתאמצת לא להיות כמו אמא שלי, נותנת את כל כולי לילד ממש מתנהגת כמו לביאה שעוטה על גוריה פן מישהו יעז להזיק, עוטפת, דואגת, מחממת והופכת את הבית שלי והזוגיות סביב הילד.

שוכחת בדרך את עצמי, שוכחת את קיומי, שוכחת שיש לתינוק הזה אבא ולי בעל עושה הכול, אך ורק למען ובשביל הילד שלי.

קורא ספרים ומחכמה בגידול ילדים, יושבת שעות משחקת ומלמדת אותו הכול רק למענו.

איפה הגבולות?
מתי יודעים שאתה הורה טוב או יותר מדי טוב שזה עושה את ההפך לעצמך, לזוגיות, לסובבים ולילד עצמו?

 

אני אמא גאה לשלושה ילדים מדהימים- יולי בת 16, בן בן עשר ובר בן שבע. לפני חמש שנים בחג פורים עבר בני ניתוח. לאחר שהתעורר כואב ועצוב נכנסו לחדרנו בתהלוכה משפחות, קבוצות של ילדים ונציגים של חברות בשירה ובצחוק וחילקו לכל הילדים החולים חיוכים, מצב רוח והמון משלוחי מנות. בני שקודם שכב עצוב ולא הסכים לפתוח את עיניו, התעורר לחיים, שר וחייך אל האנשים הטובים שבאו.

מאז אותו חג לקחנו על עצמנו- אני וילדיי, מדי שנה בחג פורים ביום בו מתקיימת תהלוכת העדלויאדע בחולון, לנסוע לבית החולים וולפסון, לשמח את השוהים בו ולהביא להם משלוחי מנות. התחלנו בחוג מאוד מצומצם והשנה הגענו לכמות ענקית של משלוחים. אנשים שסובבים אותנו ושומעים על כך מבקשים להיות שותפים ולתרום כל אחד על פי יכולתו, וכל שנה אנחנו גדלים במספר משלוחי המנות המחולקים.

ילדיי לומדים מהחוויה הזאת שבחיים צריך לחלוק ולשמח ולא רק לדרוש ולקבל. הם נכנסים לחדרי החולים, משוחחים איתם ושרים להם שירים. בכל סוף ביקור כזה אני מרגישה שליבי מתמלא אושר וגאווה. אני מקווה שכשילדיי יגדלו ויהפכו בעצמם להורים, המסורת הזאת תעבור אל משפחותיהם ובני ביתם.

כמו בספר חוקים שנכתב מראש קודם לומדים, מתגייסים, מתחתנים ובסוף מביאים ילדים.

גם אני הגעתי לתקופה הזאת להביא ילד לעולם מאושרת, שמחה ומשתוקקת לכך, או שאולי הנתון והדרך שחונכתי נתנו לי להבין שכך צריך להיות.

עוד לא חלפה שנה מיום הנישואין, ואמא הציעה שלא כדאי לחכות. בעלי ואני קיבלנו את ההצעה. הרי לה יש ניסיון יותר מאיתנו בחיים, ולאחר חצי שנה של ניסיון כושל להכנס להריון הגיעה ההצעה השנייה.

"לא לחכות", אמרה אמא, "ללכת לרופא. לא סתם רופא, אלא ישר לרופא פרטי, שהכל ילך מהר וטוב".

אני לא יודעת אם אמא הרגישה שצפויה בעיה, שהחרדות שלה דיברו בשם עצמם, או שניסיון השנים הובילה לכך.

הגעתי לרופא קצת חוששת, קצת מבולבלת ולא מבינה בכלל מה רוצים ממני. הרופא שאל שאל ולאחר מכן שלח אותי לסדרת בדיקות ואת בעלי לבדיקה אחת. אתם מבינים? הכל על הראש שלי.

אחרי סדרת בדיקות דם חזרנו שוב לרופא עם התשובות וכך היה בפיו: "יש לך בעיה בביוץ ולכן צריך לדעת מתי בדיוק את מבייצת, ועל כן תצטרכי במשך שבועיים למדוד חום בבוקר, וחוץ מזה להתחיל לשתות כדור שיעורר את הביציות. כנראה הרופא החליט שהן נרדמו על המשמר. הרופא החליט גם להסביר שאם זה לא יעזור, נעבור לזריקות שיאלצו את הביציות לעשות את המוטל עליהן, ואם גם זה לא יעזור, נעבור להפריה.

פירוט כזה רחב. ממש הרגשתי כאילו עוד מעט נותן לי רשימת אימוץ. לא חלילה שזה דבר נורא, אבל כבחורה צעירה בתחילת דרכי חשבתי על ילד שייצא מבטני.

כל הדרך מהרופא לבית חזרתי בוכה ושחזרתי את דבריו. סיפרתי לאמא והיא הרגיעה והסבירה שזה תפקיד הרופא. "יהיה לך ילד, אני אפילו רואה אותו בדמיוני", אמרה. אני לא הבנתי את זה ולא קיבלתי את ההסבר, כי בראש שלי זה לא התאים ברגע ההוא.

בלית ברירה התחלתי בתהליך הטיפול כפי שהרופא אמר ובמשך שבועיים כמובן גם ערכתי טבלה מדויקת, כדי שהרופא יבין מתי בדיוק אני במצב טוב להיכנס להריון.

עברה תקופה ועברנו לשלב השני, התחלתי לקבל זריקות פרגונל שיזרזו את המצב ושההצלחה תגיע במהרה, אך כמה לא היה נעים לקבל זריקה שגורמת לשיתוק חלקי וזמני של הרגל, אבל המחשבה שזה לצורך הבאת תינוק משלי לעולם המתיקה טיפה את הכאב.

תוך כדי הרופא שלח אותי לבדיקה (סוג של ניתוחון) לבדוק את חלל הרחם ולפני שהגיע התאריך לביצוע הניתוחון, יום אחד זה פשוט קרה. המחזור החודשי איחר להגיע, משהו בי אמר "את בהריון" ולא הסכמתי לערוך את הבדיקה.

נגשתי לעשות בדיקת הריון אך התשובה הייתה שלילית, המתנתי עוד שבועיים ושוב חזרתי על הבדיקה והתשובה הייתה חיובית. אני בהריון, השמחה בליבי ובפניי לא היו מוסתרות. פשוט הסתובבתי כמה שבועות עם חיוך על הלחיים. ממש פחדתי שיחשבו שמשהו אצלי לא בסדר. אבל לצערי הרב ההיריון הסתיים מהר מאוד בהפלה טבעית וכואבת נפשית. נסענו לבית החולים במהירות לאשר את אשר כבר ידעתי ולנקות את רחמי פן נשאר חלקיק מהעובר המת. בראשי רק התחוללה המחשבה שמא אני לא אצליח להביא ילד לעולם.

הדבר היחיד שחיזק אותי היה חצי הכוס המלאה בדבריו של הרופא שהסביר: "עכשיו אין פחד, את פורייה, זה הכול בראשך".

במשך שבועיים הייתי בבית בדיכאון "קטן". בסתר הייתי בוכה כדי שאמא לא תראה ותיקח ללב חס וחלילה.

ואז הגיע גם הכעס שהשתלט על חיי. על מי לא כעסתי?

הכעס הראשוני היה על חמותי, שהייתה חסרת רגישות כלפי ורמזה לי שלפעמים החיים נותנים "אגוזים למי שאין שיניים". הכעס השני היה על בעלי שלא הבין בדיוק מה אני עברתי. אבל בשביל זה הוא היה צריך לחוות את החוויה הנוראה בגופו בדיוק כמו שאני חוותי.

השקט שלו, החוסר אונים כאילו מבקש עכשיו תעזרי לי ולא להיפך.

אז איך גורמים לבעל להבין מה עובר גופך ?

 

איך מתגברים על חוסר שליטה בחיים?

 

הצעת החברים היא ללמוד לחיות עם זה ולהבין שיש דברים לא בשליטתנו.

 

הכל טוב ויפה, אבל איך אנחנו מקבים צורת חיים וחשיבה אחרות משלנו?

 

וכל זה מהילד שילדנו וגידלנו ...

 

למה קשה לנו לאבד שליטה?

 

תעודת זהות:

אלי כהן, בן 45 מרמת גן, נשוי 21 שנה ועובד 21 שנה בדואר ישראל. אב לארבעה ילדים אהובים. מתחיל שנה שלישית באוניברסיטה בעם ושנה ראשונה במכללת אריאל.

הדרך לאוניברסיטה בעם:

הדרך לאוניברסיטה בעם השתלבה בדרך ארוכת שנים באגף הרווחה של רמת גן. לפני עשר שנים אני ואישתי עברנו ייעוץ זוגי דרך אגף הרווחה. לאחר מספר שיחות, הציעה לנו נועה מאגף הרווחה של העירייה פרויקט חדש שנקרא מועדון דרור. יצאנו לשבוע גיבוש בתנאי נופש ושם פגשנו כעשרים זוגות שכולם הגיעו לפרויקט על רקע של בעיות בזוגיות. העירייה החליטה על התערבות ארוכת טווח של שיחות לאורך כמה שנים. זה היה מופלא. עברנו הרצאות נהדרות על חיי נישואין, זוגיות, גבולות, ייעוץ כלכלי ועוד, עם מרצים מצויינים וכמו כן, כלל הפרוייקט טיולים והצגות. המועדון היה קיים כשבע שנים. אנחנו היינו בין המתמידים. במהלך השנים האלה במועדון הפכנו גם למתנדבים באגף הרווחה, והפעלנו את המועדון בעצמנו. המועדון נסגר ב-2009. בין השאר, נכחנו בפורום פעילים בו נפגשו אנשים מכל מיני קבוצות באגף הרווחה ושם פגשנו את גלי שהפנתה אותנו לאוניברסיטה בעם.

חוויית הלימודים באוניברסיטה בעם:

אוניברסיטה בעם משנה סדרי עולם, כי היא מעלה את נושא ההשכלה למקום של חיוניות. כשלמדתי משפטים בשנה הראשונה ומנהל עסקים בשנה השנייה, ראיתי איך הנושאים האלו נוגעים כמעט בכל תחום בחיים. יש לי ממש צמא לדברים האלה. הפרויקט הזה תפס אותי בשלב נכון מאוד בחיים. השנה אני אלמד מבוא לרפואה.

הדרך לאריאל:

בשנה השנייה בתוכנית החלטתי לגשת למבחנים לכניסה לאריאל והתקבלתי. עברתי קורס מחשבים למתחילים ומכינה לתואר באריאל שהיו מאוד מוצלחים ומושקעים. הרגשתי שאנשי הצוות ברמה מאוד גבוהה ובאמת אכפת להם- לא באים להרצות וללכת. המכינה הייתה מאוד משמעותית במובן זה שקיבלנו כלים, שיטות למידה ולמדנו על תכנון זמן. אתי פרימט הייתה המרצה והיא הייתה תופעה מדהימה. היה עצוב לי להיפרד ממנה. ביקרנו באריאל ביום ההרשמה. אני בחרתי להרשם לתואר במסלול של עובדי מדינה- תואר מובנה ונוח ומאורגן כמו שאני אוהב. הנעלם הגדול הוא שאני מקבל מסלול שהכול מוכתב לי- זו עסקת חבילה שבוחרים עבורי. אני גם לא יודע עם מי אני הולך ללמוד ואני לא יודע את מי אפגוש. האם יהיו לידי אנשים שאוכל ללמוד איתם?

חוץ מזה אני לא מרגיש שום חשש ואני יודע שיש לי את מלוא התמיכה והליווי במשך ארבע השנים הקרובות. אני נמצא בצפייה מאוד גדולה לקראת התואר באריאל. סיימתי 12 שנות לימוד והתחלתי לעבוד בגיל 24 בדואר, ללמוד תואר זו הגשמת חלום עבורי. אני מרוצה מהבחירה שעשיתי בחיים מבחינת עבודה אבל זה פספוס שלא למדתי ואת זה אני משלים עכשיו. הדבר העיקרי שמנע ממני ללמוד זה חוסר מודעות וחוסר דחיפה. בעולם ממנו באתי מעולם לא דחפו אותי ללמוד.

אנקדוטה:

במשך שנים אני מחלק דואר באיזור האוניברסיטה ובין השאר מחלק מכתבים לעדי קול- זה יצא מיקרי לחלוטין- יום אחד פשוט נתקלתי בה בחדר המדרגות. בנוסף אני מחלק דואר להמון פרופסורים ונוצר לי איתם קשר טוב. כשהם שמעו שאני מתחיל ללמוד באריאל הם נורא שמחו בשבילי וחיזקו אותי.